סיפור המעשה

הפעם הראשונה שלי הייתה בסתיו 2015.
שייטת 13. חבורה של אנשים מבריקים ובראשם מפקד מעורר השראה אחד שמחפש דרך לעשות את זה "על אמת". משמעותי. לגעת במה שחשוב באמת. להגדיר כיווני עשייה מדויקים. שיתממשו.

שישי בוקר. הוא אחרי תכנון מבצע. אני עם הפוך גדול מפורק יושבת מולו בפינה של ארומה סטאר סנטר אשדוד. מאיפה היה לי האומץ "לקפוץ למים"? הרגשתי שזה match: בין מפקד שבאמת סומך על אנשיו, מסוגל לשים את האגו בצד ולהניח שאין לו את כל התשובות, לבין הרוח של "הכול אפשרי" אותה נושם הארגון המשוגע הזה, ובאמצע - אנשי היחידה שפשוט אכפת להם, כולל רס"ר אחד שידע להזיז הרים (לעולם אל תמעיטו בחשיבותו המכרעת של איש תפעול וותיק ומוכשר שרוצה ויכול).

אז הוא נדלק על השיטה וקבע תאריך. מה עוד שבועיים?! לבשל תהליך אסטרטגי שמערב את כל פלחי הארגון. לנסח שאלה מרכזית, לחבר פורום מוביל, להגדיר ולהזמין משתתפים מתוך ומחוץ לארגון. לתקתק את ההפקה (מחשבים עם מדפסות, בלוניי הליום צבעוניים ועוד 44 וי בצ'קליסט), להכיר לארגון את השיטה, ללמד את האנשים מה המשמעות של להיות מוזמנים ולא מזומנים (רק אם אני רוצה? באמת? באמת!), ליצור באז, להקשיב ולהרגיע את החששות שמידי פעם מקרקרות אפילו אצלי בבטן (ואם לא יגיעו אנשים? ואם לא יעלו סוגיות משמעותיות? כיצד יגיבו ללו"ז ריק? ואם ינצלו את החופש לשיחות חולין? האם נצליח לצאת עם תוצר מעשי, שיהווה מצפן לשנים הקרובות? (מזל שהיה לי את טובה להרגיע את שלי כדי שארגיע את שלהם)). ספרינט.

התוצאה עלתה על הציפיות: 67 משתתפים שבוחרים להגיע. מתחלקים למרחבי שיח. מפעילים את חוק שתי הרגליים. עוברים ממרחב למרחב. דבורים. פרפרים. 28 סוגיות. Top 5. תרגום ליעדים, מדדים ואבני דרך. חוברת סיכום כבר בסוף היום, וגם אז על הילוך חמישי. גאנט, תכנון ומעקב. 80% מימוש עד סוף השנה. השאר פחות סוגיה אחת - בעבודה לטווח ארוך...